תאכל את הלב

תאכל את הלב

 

קורא יקר, אני לא יודע באיזה מצב אתה עכשיו. יכול להיות שכבר
התייאשת מעצמך, ואתה כנראה חושב שכל חייך תחיה כמו איזה צב שחי לו באומללות ובבדידות בתוך השריון שלו.
בוא נרד יחד ונצפה בחייו של אותו צב: הוא מתבודד מהחברה שסביבו כי הוא ביישן מדי; הוא הולך בגב כפוף כאילו יש עליו עול כבד, כי לא טוב לו בחיים; הוא בקושי מביע את דעתו מפני שהוא סובל מביטחון עצמי ירוד; הוא לא מסתכל כמעט במראה כי הוא לא אוהב את עצמו; הוא בדרך כלל מנבא לעצמו עתיד שחור וכושל.

איזה צב מסכן… איך אפשר לצמוח ולהתפתח בתוך כל הבוץ התובעני הזה? האם אפשר לפרוח ולהצליח כשהחיים נראים כל כך כבדים ולא מחייכים?

אפשר!

אני יכול לספר על עצמי שפעם הייתי ביישן מאוד. אין בכך שום בעיה, אבל ברגע שזה מפריע ומעיק – זה דורש יחס. והיחס היחיד היה ממני. ניסיתי כמה שיותר להדחיק הכול למטה, לדחוס הכול מאחוריי, לתת-מודע שלי – העיקר לא להתמודד עם מחשבות ועם
רגשות כל כך מעיקים שהיו בשבילי ממש כמו עצם בגרון.
אשתף אתכם בסיפור אישי שלי. כשהייתי בן עשר, אחותי, מזל, התחתנה. כל כך שמחתי והתרגשתי. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. כולם רקדו שם בחופשיות כזו מדהימה.

ומה היה איתי? הרגשתי כמו ציפור קטנה הכלואה בכלוב! כל כך רציתי לרקוד, להשתחרר ולשמוח כמו כולם.
אבל זה לא קרה, כי חשתי כאילו הייתי אזוק באזיקים כבדים ומגושמים, וחוץ מלמחוא כפיים לא עשיתי כלום.

זו הייתה חוויה קשה ומאוד מאכזבת בשבילי. חשתי חוסר ביטחון תהומי ולאחר מכן את הכאב הגדול שבהחמצה, שיכולתי לרקוד וליהנות כמו כולם, אבל לא! זה לא קרה!
אתם בטח אומרים, בסדר, נו… היית בסך הכול בן עשר, הכול טוב!

אז זהו שלא.

אחרי חמש שנים, כשהייתי בן חמש-עשרה, אחותי שרה התחתנה עם בחור שהיה לו קשר עם מכר שלי. בכל משך החתונה בקושי רקדתי, ועד שסוף-סוף אזרתי אומץ לרקוד, הרגשתי כל כך מוזר! כאילו כתוב לי על המצח "חסר ביטחון". אני זוכר שהתביישתי לרקוד מפני שפחדתי כל כך שאותו מכר יצחק עליי שאני רוקד
מוזר.

הרגשתי כאילו אכלתי לעצמי את הלב עם כפית…

"דפקתי חשבון" לכולם! וזו הסיבה שהרגשתי כל הזמן כאילו רובץ עליי עול כבד מנשוא, כמו סלע ענק על הגב שמגביל אותי. בדיבור, במחשבה ובמעשה.

אני זוכר את זה בבהירות. אחרי החתונה התאכזבתי מאוד מעצמי על כך שיכולתי כל כך ליהנות, ובגלל "קללת המה-יגידו" זה לא קרה.
יום אחרי החתונה הגיעה התפנית החדה של החיים שלי.
כולנו הלכנו ל"שבע ברכות" במסעדה, ובעודי עולה במדרגות עם משפחתי, שמתי לב שעולה לצידי אותו המכר שפגשתי באותה חתונה. והוא, בשיא הטבעיות, שואל אותי: "תגיד, אתה *?"
קודם כול זה ממש פגע בי. מאוד. וכמובן גם הפעם, בשבע הברכות, לא רקדתי, מכיוון שבשאלה הזאת הוא ריסק כל שמץ ביטחון עצמי שעוד נותר לי…
וחשבתי לעצמי, "גם לא רקדת בחתונה וגם יורדים עליך בסוף… משה חי! די כבר! נמאס לי ממך ומהשטויות שלך! עד מתי תחיה חיים של אחרים? עד מתי תחיה בצורה כזאת עלובה? של מה יגידו… מה יחשבו… די!!!"
נתתי לעצמי מאותו יום והלאה, בהדרגתיות, לנהוג בחופשיות. נתתי לאש שבתוכי לפרוץ החוצה ולהאיר הכול, ואפשרתי לעצמי להתבטא בכל צורה ודרך שרציתי, בצורה הכי מכילה ואוהבת שראיתי לנכון. קיבלתי על עצמי בפשטות להקשיב לקול הפנימי שבי ולא לקולות הרועשים שמסביב. לא הגבלתי את עצמי עוד
כבעבר. למעשה פתחתי את המנעול ושחררתי את הציפור לחופשי!
הבנתי אחת ולתמיד שזה לא משנה איך אבחר לחיות, מה אגיד או מה אעשה או לא אעשה. תמיד יהיו כאלה שזה לא ימצא חן בעיניהם; יהיו כאלה שאולי ידברו מאחורי הגב; יהיו כאלה שיצחקו וירכלו, אבל בזכות אותו אחד שהלבין את פניי וגרם לי להרגיש כאילו אני
נשרף בתוך כבשן לוהט – יכולתי להיוולד מחדש.
ממש ככה! בדיוק כמו עוף החול האגדי, שעולה בלהבות בכל מספר שנים, ומהאפר מבצבץ לו עוף חול חדש ורענן, כך היה גם לי!

מה שנותר לי לעשות הוא להודות לבורא עולם על הכול: על כל האנשים, על כל החוויות, על כל הכישלונות ועל כל ההצלחות, מפני שכל אלו בנו את סדרת השיעורים שלימדה אותי והביאה אותי למקום שאני נמצא בו היום – אדם עם לב רחב שהאהבה וההכלה שלו לנבראים לא מפסיקות לנבוע ממנו; כמו מעיין זורם
בשיא העונה, כמו שמש ענקית שמפיצה אור ואהבה לכולם.

*
כל אדם ואדם עובר כל מיני חוויות בחייו וחלקן לא נעימות, חוויות קשות, חוויות טראומטיות.
אבל הבחירה תמיד תישאר רק בידיים שלנו!
האם ניקח את אותה חוויה ונלמד ממנה שיעור טוב לחיים מוצלחים יותר, לחיים טובים ומספקים יותר? או שאת אותה חוויה ואת כל הרגשות שמתלווים אליה נדחיק עמוק פנימה וננסה לחנוק אותם כך שלא יפריעו לנו לשגרת היום-יום? במקרה כזה נהיה בדיוק כמו אותו צב מסכן. אנו נרגיש שהחיים כבדים עלינו, נחוש לא
אהובים – ובמיוחד נחוש זאת מאיתנו עצמנו.
דעו כי ככל שהחיים מציבים בפניכם אין-ספור משקולות כבדות, וזה נדמה כרגע שאתם סובלים מאוד בגלל אותו מסע כבד – כי זה כואב וקשה – דעו שיכול לצאת מכם משהו גדול ואדיר, ממש כמו כוכב אמיתי!

אבל שוב, זה תלוי רק בכם! כיצד תבחרו להשתמש במשקולות של החיים? האם תרימו אותן וכך תתחזקו עוד ועוד? או, חלילה, הן יהיו לכם למוקש ולמכשול?

יש תמיד לפעול בחוכמה כדי שתוכלו להפיק דברים טובים ומחזקים מכל מקרה ומכל חוויה בחיים. רק כך לא תחששו לעולם להרעיף רגשות של אהבה ושמחה על כל הסובבים אתכם. זה בדוק!

יום יבוא ותוכלו לעמוד מול המראה ולומר בביטחון מלא: אני שואג לי מול כולם, אני האושר בעולם בשבילי!

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

AllEscort